מתנה עם נשמה
כ-80 אנשים שעברו משבר נפשי, ומבקשים לשוב אל שוק התעסוקה, יוצרים מתנות במרכז התעסוקה של "גוונים" .
ב־7 באוקטובר, השבת השחורה, הוזעקו חברי צוות אשל ממגלן, מילואימניקים טריים, בצו 8. באותם רגעים, אף אחד מהלוחמים הצעירים לא יכול היה לשער את הימים המטלטלים והקשים שהוא וחבריו עומדים לעבור. הם גם לא ידעו אז שריחות אבק השריפה, מראות ההרוגים, קולות הירי הבלתי פוסקים ותחושת הפחד שריחפה מעל ראשם, יישארו עמם גם אחרי שיחזרו למציאות הישראלית, זו שמתנהלת כביכול בשגרה לצד המלחמה.
לא עלה בדעתם שהם יידרשו לעבור תהליכי עיבוד אבל שונים ואפילו להתמודד עם השאלה - איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן.
שבועות אחרי ששוחררו, בתום חודשים של לחימה קשה, הם התכנסו לעיבוד החוויות הקשות שעברו. הם עשו זאת בסדנת "אוהל אברהם" שארכה שלושה ימים ונערכה ב"אברהם הוסטל" בתל אביב על ידי עמותת גוונים.
בכתבה הבאה מספרים גיל קפלון, בן 24 ממדרשת בן גוריון, וחברו לצוות עדי נוימן מקיבוץ גשר זיו, על ימי הלחימה הקשים ועל המפגש הייחודי שסייע להם רבות בהתמודדות הלא-פשוטה.
"המסלול הצבאי ביחידת מגלן הפך אותנו לחברים־אחים עם חיבור חזק מאוד", מספר גיל על הקשר החזק בין חברי הצוות. "לפני שנה וחצי השתחררנו מהשירות. חלק טסו ביחד ומשם המשיכו בנפרד, כל אחד לטיול שלו. ב־7 באוקטובר גויסנו שוב לחטיבת 551 כ'צוות אשל'. גם מי שלא היה בארץ חזר והתייצב מיד. חיכינו לכניסה הקרקעית, וביום הראשון של התמרון נכנסו עם יחידות נוספות פנימה לצפון הרצועה".
"אין ספק שהלחימה בעזה הייתה מורכבת", מוסיף עדי. "התמודדנו עם חוויות לא פשוטות. הסתגלנו לדברים שהם בלתי נתפסים – פיצוצים, ריחות קשים, מראות וחיינו את זה בשגרה בלתי הגיונית". לכך התווסף האובדן הגדול שחוו. גיל: "שני קצינים מהפלוגה המקבילה נהרגו, ולכל אחד מאיתנו היו עוד סיפורים אישיים קשים בעקבות המלחמה. במקרה שלי, שתי חברות טובות איבדו מישהו קרוב מאוד".
הצוות לחם במשך חודשים, כמעט ללא יציאות הביתה, "ובכל פעם שחזרנו זה היה מעבר מקצה לקצה" אומר גיל. "בפנים מרחפת סכנה, היתקלויות עם מחבלים שנמצאים במרחק קצר או אזרחים ובחוץ הכול כאילו כרגיל". עדי מדגיש שלצד כל הקושי היו גם רגעי הפוגות בלחימה: "היה המון צחוק, רגעים של חברות טובה ותחושה של כתף לכתף".
באמצע ינואר 2024 שוחררו הלוחמים.
"היה ברור שנצטרך לעבור עיבוד כלשהו בעקבות האירועים שחווינו, אבל בשלב הראשון חשבנו שכל אחד ירצה לעשות את הטיפול בנפרד", אומר גיל. עם זאת, הוא מספר שבמשך החודשים האלה עברה בראשו המחשבה שלצד הריפוי האישי, יהיה נכון שהצוות יעבור גם משהו במשותף. "חשבתי שאם לא נעבד את זה גם ביחד, אנחנו עלולים להדביק את הזיכרונות של הרצועה לחברים הכי טובים שלנו מהצוות, מה שיגרום לנו להתרחק".
תוכנית "אוהל אברהם" נבראה במקור מתוך רצון לתת מענה לאלפי הצעירים והצעירות שאיבדו את היקרים להם על רקע אירועי ה־7 באוקטובר - אח שכול, אחות שכולה, קרובי משפחה, חברות וחברים - ולהעניק להם כלים לטובת התמודדות עם אובדן. בעקבות ההצלחה של התוכנית, והתגובות החיוביות הרבות שהיא מקבלת ממשתתפיה, כיום היא פועלת לעיבוד אבל באשר הוא ומסייעת לרבים ממשתתפיה להתמודד עם השאל המורכבת - איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן?
התוכנית, המלווה באנשי טיפול מיומנים, פועלת על עיקרון הכוח המרפא של הקהילה, ומציעה לקבוצות החברים שחוו אובדן להתקבץ יחדיו לסדנא בת שלושה ימים. דרך מסע משותף הכולל סדנאות ומפגשי שיח ניתן להם מרחב מוגן המאפשר התמודדות עם אבל ואובדן. אנשי הצוות המלווים את משתתפי הסדנא הם צעירים בני גילם, כך שהשיח מתקיים "בגובה העיניים" והחיבורים קלים וטבעיים יותר. הערך המוסף מהסדנא שמהדהד שוב ושוב מקבוצות הצעירים שעברו אותה, הינו מתנת ה"חבורה לחיים" העוטפת שבה זכו, וממשיכה איתם גם בימים שאחריי.
על פניו, אירועי הלחימה שחוו לוחמי "צוות אשל" אינם מקבילים לצעירים שאיבדו חבר או חברה; ובכל זאת, בשיחה אקראית של גיל קפלון עם ניצן, אחד מהשותפים באכסניית "אברהם הוסטל" בתל אביב, התברר כי קיימות נקודות ממשק, וכי התאמת התכנים הקיימים לצורכי הלוחמים עשויה להפיק עבורם תועלת רבה. "אל ניצן הצטרפה בר חיון, מנהלת תוכנית 'אוהל אברהם'. ככל ששמעתי מהם עוד על הפרויקט הזה, הבנתי שזה הדבר הנכון לנו ", מספר גיל.
צוות ההיגוי מקרב הלוחמים התרחב, ובמשך מספר שבועות נרקמה לאיטה סדנת פיילוט של לוחמים, המשלבת בין התכנים של "אוהל אברהם" עם התכנים שהביאו עמם הלוחמים.
יותר מכל, הלוחמים הביעו את רצונם לייצר מפגש נטול מסביבת הלחימה שבה פעלו למשך מספר חודשים, או כפי שהם הגדירו זאת: "פשוט לשבת על בירה ולצחוק". לצד אותה מטרה חשובה בנו הלוחמים וצוות אוהל אברהם את התוכנית הקבוצתית. בתוכנית שובצו מפגשי שיח שפתחו "נושאים סגורים" שעד לסדנא לא דוברו.
כל לוחם מצוות ההיגוי יכול היה לתרום על פי מידת רצונו: לקחת חלק בהנחייה בסדנאות השונות, לתרום את חלקו בהיבט לוגיסטי או פשוט להשתתף כמו כל משתתף אחר.
כך למשל, עדי נוימן הנחה שתי פעילויות – פעילות פתיחה שמטרתה לתאם ציפיות לקראת העומד להתרחש בשלושת הימים, ופעילות סוגרת שבה אחרי שיח, התבקשו הלוחמים לכתוב מרחשי ליבם. עדי מציין שהפידבק על המפגש האחרון היה חיובי מאוד, כשחבריו מציינים שערוץ הכתיבה עזר להם מאוד להביע תחושות שהתקשו לדבר עליהם.
במשך כל הזמן הזה, (כמו גם בזמן הסדנא עצמה), מעטפת של אנשי טיפול מיומנים ליוותה והנחתה את המלווים מ'אוהל אברהם' בהפקת המתכונת החדשה.
"אנחנו חברים מאוד טובים, אבל לא מדברים על רגשות", אומר גיל, אבל בסדנא בחודש מרץ, אליה הגיעו 15 לוחמים, הם דיברו על הכול.
"בשלושת הימים נגענו בדברים העמוקים שהודחקו, וכנראה לא היינו מגיעים אליהם בדרך אחרת", מסביר עדי. "הפלטפורמה של הסדנא, עם המפגשים, מעגלי השיח ואנשי הטיפול, היא זו שאפשרה את העבודה הזו. אם היינו נפגשים לשלושה ימים במדבר, לצורך העניין, זה לא היה קורה. הפלטפורמה היא זו שמיקדה אותנו לשיח מרוכז ולעיבוד התקופה שעברנו".
"הקשר עם החברים מהצוות הוא שונה", מסביר גיל. "אני יכול לדבר עם חברים בבית על מה שעברתי, אבל זה לא אותו דבר כמו לדבר על זה עם האנשים שהיו איתי בכל יום, והתמודדו עם אותם אתגרים. רק מי שחווה את זה יבין. אני חושב שהשיח הציף את ההבנה שאנחנו לא לבד, שמה שכל אחד מאיתנו מרגיש, קיים גם אצל החברים. כשנמצאים בפנים לא מבינים את גודל החוויות שעברנו, ובסדנא פתאום הבנו שחווינו סיטואציות לא שגרתיות שגם נפש בריאה לא יכולה להתמודד איתן ללא עזרה".
לסיכום, אומר עדי, "זו הייתה חוויה מתקנת מעולה, לפגוש את הצוות מחוץ לאזור הלחימה ולייצר חוויות חדשות וטובות". גיל מצטרף: "הסדנא הראתה לנו שכל מצב אפשר לראות באור אחר. זה אולי לא קורה בקלות. אבל זה אפשרי".